| חינוך |
ביד חזקה
ערב פסח. תחושה של מתח באוויר.
אני חלק מהמרוץ לקראת החג הקרב.
ילדה קטנה.
ראשה של אמא שלי רכון עמוק בכיור, מקרצפת. היא מגיעה לחג כשהיא מתגאה בזוג ידיים בלויות ואדומות.
פיתה דלה לארוחה במרפסת, ולחץ שלא יעוף אבק של קמח על הבגדים הפסחיים. המעבר ממטבח חמץ למטבח כשר הוא הנושא והדיבור. שלטים של "לא לגעת" תלה אבא למשך 24 שעות, לקראת הכשרת השיש.
לא היינו כמו שאר הילדים.
בבית שלנו הקפידו על חומרות בפסח. כשכל הילדים האחרים אכלו כל מה שלא חמץ, אנחנו אכלנו ביצים, ובננות. לא תבלינים, מעדנים, וגבינה צהובה. בטיולים בחול המועד, הסתכלנו על משפחות שעברו לידינו עם שקיות תפוצ'יפס עסיסיות, כשאנחנו נשנשנו ירקות.
היה גם ריבה ביתית של אמא שלי והשבוע היחיד בשנה שאכלנו חמאה, אבל עד היום הרעש של הקראנש מעלה ניחוחות של קינאה.
✦ ✦ ✦
אני מסתכלת על הלוח שנה וליבי נצבט לצמד המילים "חודש ניסן".
אני פחות מתחברת לפסח. אני יודעת. אסור להגיד את זה. אבל שונאת, שונאת ניקיונות. ריח האביב שכולם כל כך אוהבים, מזכיר לי את הריח של ספריי חלונות מהבקבוק הכחול. קשה לי לחשוב על הרים של תפוחי אדמה, על והחתכים הרבים כתוצאה מהסכינים החדים מדי של פסח כי הם לעולם לא מתבלים.
ואז - זה הכה בי.
פסח בשבילי = ריאקציה.
יש לי את זה! את הריאקציה המדוברת.
זהו.
זה איתי.
המועקה הזו. לעולם.
✦ ✦ ✦
אנחנו, כהורים בעידן שלנו, מלאים בפחדים מכל הסוגים להורות לילדים את הדרך.
אך הפחד הגדול ביותר להנחלת ערכים כהורים זה שהילדים יפתחו ריאקציות.
מה זה ריאקציה?
ריאקציה זה תגובת נגד.
איך להעביר ביקורת - שלא יפתחו ריאקציה.
איך להכניס שמחה במצוות - שלא יפתחו ריאקציה.
איך לשמור על גבולות - מבלי לגרום להם לריאקציה.
אנחנו מקבלים הוראות מדויקות איך לבקש מהילדים ואיך לדרוש, כללים ספציפיים מאוד שעל ההורה לקיים כדי למנוע נסיגה בהמשך.
בעידן שלנו, הנחלת ערכים מתמזג עם המונח השלילי המכונה ריאקציה. זה כבר לא פשוט להנחיל ערך חשוב, או להנחיל אותו מדי, פן יפתחו ריאקציית המשך. אומרים לנו שזה צריך להיעשות בזהירות יתירה, בחכמה, בתבונה.
למונח כל כך נפוץ בתחום החינוך מגיע סיקור נרחב יותר. לאחרונה המילה נהפכה לסלנג שמתגלגל לנו בקצה הלשון בקלות. נעצור לרגע את מרוץ ההפחדות ונחקור את תהליך הריאקציה במח האנושי.
✦ ✦ ✦
החלק הראשון וההכרחי לקראת שינוי לטובה הוא הכרה בחטא, על מנת לשפר ולתקן. אין אדם מתקדם מבלי שעצר והירהר והגיע למסקנה של כיוון עליה. "כל ישראל ערבים זה לזה" זה לא רק לגבי עזרה הדדית כשיהודי במצוקה. כולנו עם אחד שלומד אחד מהשני לטוב ולרע.
כל אחד מהבריאה מהווה מודל לחיקוי, כשאחד גורר את השני. לטוב, ולמוטב.
בשל כך, כל ציון אישי מאדם שהוא לא אני לגבי ההתנהלות שלי מעמיד אותנו על המקום.
באותו זמן, אנחנו נפגשים פנים מול פנים עם עצמינו, עם האמת הפנימית שניסינו כל כך להסתיר.
היות שכל המטרה שלנו בעולם זה להגיע לשלימות המידות והמעשים - היצר הרע עושה ויעשה הכל כדי למנוע שזה יקרה. ומה המחשבה הראשונית והמיידית שעולה לנו כשמישהו מאיר את עינינו?
דחיה. מיאוס. שמוליד אחר כך עצבים והאשמות.
מכאן המסקנה המוטעית של מתמחי החינוך - להניח לכל פעולה שתגרור תחושות מעין אלו.
אך האמת היא, שתחושות אלו הם חשבון הנפש, האמצעי היחיד לקיום מצוות.
הרגעים הללו הם לא נעימים, בלשון המעטה. הבטן עוברת התהפכות ממש, מכאן הכינוי ריאקציה - אותו כינוי לתופעה שקוראת לאחר טיפול תרופתי אינטנסיבי. אך ההבדל בין תגובה כימית בגוף זה שלנשמה יש בחירה. נולדנו עם זה.
יש לנו אפשרות לגדול מאותה תחושה לא נעימה ולפתוח דף חדש.
ריאקציה, זה בריחה מעצמנו.
כל כך קשה להיפגש פנים מול פנים עם העבודה העצמית שלנו, שהיצר הרע פועל בכיוון של בגידה.
היות שהקב"ה מנהיג אותנו בסתר ולא בנגלה, עלינו ללמוד את דרכינו בעולם מגדולים מאיתנו. כאנשים בוגרים - מהרבנים הקדושים, וכילדים - מההורים. בתקופת הילדות ההורים הם האורים והתומים של הילד בעולם. התפקיד של ההורה להוות את הדרך והתפקיד של הילד הוא ללכת לפי זה. בזמן שאנחנו מפחדים להנחיל ערכים פן יגרום להם ריאקציות, אנחנו מונעים מהם דבר יקר ביותר, המפתח להגיע למקום הכנה והאמיתי, שהנשמה נפגשת עם עצמה וזוכה להזדמנות פז לצמיחה.
ליצר הרע דרכים רבות לעקב אותנו מעשיית רצון ה'.
תגובת ריאקציה זה הטקטיקה הכי נפוצה שלו.
אך הקב"ה ברא גם יצר טוב.
יש את זה לכולנו.
היצר הטוב מגיע אחר כך, עוזר ומרים אותנו למקומות מאוד גבוהים.
הרבה יותר ממה שאי פעם דמיינו.
✦ ✦ ✦
ליל הסדר. תחושה של טוהר באוויר.
אני יושבת בשולחן עם ההורים והאחים סביבי.
ילדה קטנה.
לליל הסדר של בית אבא אין תחליף. הרגשה של יום כיפור. אבא שלי בראש השולחן יושב כמו מלך, לבוש לבן, וההכנות לקראת קדש אורכות דקות ארוכות. האוויר מלא קדושה. הוא מקדש על היין כשטיפות מטפטפות על ההגדה מלאת הפירושים.
אני לא מעיזה לזוז. אף אחד מהאחים שלי לא פוצה פה. מעמד נשגב ונורא.
כשמגיעים ל"מגיד", ההורים שלי מאריכים רבות מאוד לילדה בגילי.
שולחן עורך אוכלים בחיפזון, כשאמי מדגישה שמצת האפיקומן זה הקינוח.
ליל הסדר הסתיים לקראת 2:00 . התהלכנו בשקט למיטות עם הרגשת רוממות הגדולה בתבל.
✦ ✦ ✦
עשרים שנה לאחר מכן.
אני מסתכלת על עצמי של היום, ומוצפת רגשות.
הרוממות של חודש ניסן נשמר ונחרט אצלי יחד עם הרעדה.
נכון, היצר הרע מנסה להשכיח את זה ממני. מעלה לי בעיקר את הטרדות של ההכנות הרבות וההקפדות. אבל דווקא אלו - כן - ההידורים - לעשות מעבר, הביאו אותי לאן שאני עכשיו. המניעה לא לאכול מה שמעבר
לחמץ הוא לא מסורת משפחתית או מנהג קדום, ההורים שלי הוסיפו על עצמם, מרצונם.
דמעה בזווית עיני.
הר של כביסה עומד מולי, יש קניות, להזיז ספות, כל השכנות מדברות סביבי על ההכנות והנה, אני מרגישה את אותה מועקה מוכרת עולה.
אני עדיין פחות מתחברת לפסח.
אוהבת יותר את פורים, את חנוכה. שמחת תורה.
אך דווקא החיל והרעדה - דווקא העמל והטירחה שהיה פחות מהנה, התווה לי את הדרך.
המר של המרור מתמתק לי פתאום.
וזה ההרגשה הכי מתוקה שבעולם.
נסללו לי יסודות ענקיים ועצומים, לעזור לי להקריב קרבן פסח בחיים האמיתיים.
קרבן של אחד לדור.
אבא, אמא - -
תודה.
כתיבה: תהילה לוינגר | tehilevinger@gmail.com