|  השקפה  |

 

הימים ה-נ-פ-ל-א-י-ם​

​

 

אלול. ראש השנה. עשרת ימי תשובה. יום כיפור.

הימים הנוראים? לא. הימים הנפלאים - כך לימדו אותנו בבית ספר.

​

​

•••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••

​

​

שיחה מרתקת מיני רבות, פותחת עיניים. הרב אהרון לוי, מרצה בכיר בערכים מציג את שאלת השאלות. השאלה הרגילה והנפוצה והכי לא מקורית שיש. 

​

מה עוצר אותנו מלהתקדם, לצמוח, ולשבור הרגלים רעים?

כמה הבטחות אנו מבטיחים לעצמינו?

אנחנו רוצים מאוד להשתנות.

זה לא הולך.

​

התשובות הרגילות מגוונות: חוסר אמון עצמי, חוסר מוטיבציה, השפעת הסביבה, חוסר התמדה, קפיצה מהירה מדי, היעדר תכנון מסודר לשינוי, ריאקציות למיניהן, וחוויות קודמות שחוסמות.

 

אך הרב לוי מגיש חשיבה אחרת.

​

אדם מתחיל דיאטה בעקבות לימוד מעמיק על הסכנה בעודף שומן. הוא יוצא מבית החולים מביקור חבר עם סיבוך רפואי של סכרת. יום, יומיים, הוא אוכל רק עשבים. סבלו של חברו טרי בראשו, זה מלווה אותו לכל מקום שהוא הולך. אבל לאחר כמה ימים, כשהחבר משתחרר ומתחיל להרגיש טוב, הדיאטה כבר לא אותה דיאטה. לאחר שבועיים הוא חוזר למשקל הקודם. 

​

​

•••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••

​

​

המורה הוותיקה, הרבנית מרים ברקין משכונת וויקליף שליד ישיבת טלז באוהיו, ארצה"ב, שאלה את התלמידות שאלה. מי שתצליח לענות נכון, תזכה בפרס הגדול של השנה.

 

"מהו הרצון והמטרה הגדולה ביותר של כל אדם כאן בעולם?"

​

התלמידות הולכות הביתה וחושבות. פותחות ספרים, מציצות בעלוני פרשת שבוע. כל בוקר הן מגיעות עם תשובות חדשות. כל ילדה בטוחה שהנה, היא קלעה לתשובה הנכונה.

​

- לעשות את רצון ה'.

- לברור בין טוב לרע.

- לקיים מצוות בשמחה.

- לכבד כל אדם וכל יצור.

- להרבות כבוד שמים.

- לעבור ניסיונות עם אמונה.

​

הרבנית ברקין לא מוותרת. עיניה נוצצות.

ניכר שהתלמידות מעלות תשובות יפות, אבל לא הם המטרה של האדם בעולם.

​

שבוע עובר.

הפרס הגדול מחכה על המדף.

​

​

•••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••

​

​

לפעמים צריך לגדול ולחיות יותר זמן מחוץ למסגרת מאשר בתוכו בשביל לקלוט את גודל העוצמות שירשנו מהמקום שפקדנו יום יום בעשור הראשון לחיינו.

 

העשור הראשון כלל מורות, מנהלת, מבחנים, פעילויות, ימי גיבוש.

שיעורי יהדות, קישוט כיתה, ערב חברתי, יריד בפורים, סדנאות, חוגים, והרצאות.

​אבל כל אלו לא מתקרבים למאגר העוצמות שקיבלנו מהימים הנוראים, ומעשרת ימי תשובה.

​

יושבות צפופות באולם המואר, מנסות לנחש את התוכנית הבאה. הרצאה מבעלת תשובה? ניצולת פיגוע של קו 2, האוטובוס שחזר מהכותל והתפוצץ ברחוב שמואל הנביא? ערב שירה? 

 

עוד לא נברא דבר הממלא את הלב יותר מהשירים הללו, שמשום מה, לעולם לא נמאסים.

"חמול", "אוחילה", "אבינו מלכינו", "מכניסי רחמים", ו"פנה לעלבון".

​

 רצות ללא נשימה מתוכן לתוכן. מהכיתה לאולם, ומהאולם לכיתה. תחילת שנה, וחשבון דקדוק והבנת הנקרא נדחק מעט, עד לאחר החגים. קבלות לעתיד. סיור במחזור תפילה. מכינים ומרעיפים על התלמידות כמויות אינסופיות של קירבת ה'.

 

השקעות כה גדולות, בילדות כה קטנות, בשביל מה?

בשביל עכשיו. 

​

בשביל החיים האמיתיים שאין בהם זמן לשבת על ספסל ללא משענת ולספוג קדושה.

בשביל החיים האמיתיים הכוללים אתגרים, שיהיה לנו מאיפה למצוא כוחות יום יבוא.

בשביל החיים האמיתיים הכוללים רצון אמיתי להרגיש את אהבת הבורא, בתוך הלחץ היום יומי.

  

המנהלת שכל כולה אהבה, עומדת וחולקת לילדות מהשפע הרוחני שלה. הצוואר כבר תפוס מהמאמץ לשאת עיניים לבמה הגבוהה. ניצוצות של קדושה מתפזרות בילדות העומדות מתחתיה, לובשות התלבושת בחולצת התכלת עם הכיס בצד שעליה שני לבבות רקומים.

​

" המחנכת מכיתה ד' לימדה על הפיוט של 'ונתנה תוקף', מעלה תלמידה זיכרון של לפני עשרים שנה.

​

היא העבירה לנו את הסיפור של רבי אמנון, שקידש את שם ה' ולא היה מוכן בשום אופן להתנצר. כשכולנו מחכות בכיליון עיניים לשמוע את ההמשך, בקטע השיא, פתאום המורה השתתקה, וכבשה את פניה מאחורי ידיה. היא נשארה כך עד סוף השיעור, בין אצבעותיה הבחנו בפניה האדומות מבכי. כיתה שלימה לא פצתה פה, אפילו צחקוק אחד לא ברח. ישבנו קפואות יונקות את חרדת הדין של המורה, עד שנשמעה הצלצול להפסקה ".

​

החרדת קודש שהושרש לנו בדם לא היה בשביל אז.

​

613 מצוות זה המון. אינספור הלכות, הנהגות, דקדוקים, מנהגים וטעמים מסתעפים לכל מצווה ומצווה. לא קל לנו, בעתיד של אז שהוא הווה של היום. אנו עמלות יום יום במהלך השנה, בשביל להגיע ליום כיפור הגדול והקדוש, פסגת הפסגות.

​

​

•••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••

​

​

הסבא מנובהרדוק היה מגדולי מפיצי תנועת המוסר, ממשיך הרב אהרון לוי.

 

בספר "נקודת האמת" מוסבר מדוע קשה לנו כבני אדם להשתנות ולצמוח. הוא אומר, שאחרי ככלות הכל, אין לו לאדם אלא רצון להתענג. כל מה שאנו עושים בחיים זה לרדוף אחר התענוג. בניגוד למה שחושבים שהאדם מחפש משמעות, משמעות הוא לא המטרה. מטרת האדם הוא הנאה, ומשמעות הוא האמצעי לאושר הגדול ביותר.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

​

אבל איך זה מסתדר? אנשים הולכים לרופא שיניים כשהם יודעים מראש שהם הולכים לסבול. מה מביא אותם לשם?

 

הרצון למנוע את הסבל היותר גדול.

​

הבריחה מהסבל, והמרדף אחר התענוג - שהם שני הצדדים של המטבע - הם למעשה התוכנה שמפעילה את מה שאנו קוראים לו - אדם.

​

כדי לעשות שינוי, אדם חייב להגיע למסקנה, שהתענוג שבעתיד שווה את הסבל שבדרך.

 

הרמח"ל כותב בספר דרך ה':  "ותראה כי טבע האדם כבד מאוד, כי עפריות החומריות גס . . . שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו, וודאי הוא שלא יצליח". 

 

בתפילת יום כיפור אנו אומרים: "אדם, יסודו מעפר, וסופו לעפר". כי תכונתו של העפר, שהוא תמיד יורד למטה. העפר הוא כינוי של בקשת המנוחה. שקט. רוגע. נוחות.

 

אם אין לאדם מול עיניו תענוג שבשבילו שווה לסבול, ברירת המחדל של האדם הוא לא לזוז. לכן, הכי קל לקפוץ מאש גם אם זה קומה שלימה. כי אין דבר יותר מוחשי מאש בקירבת יד. בעל הסולם כותב, שמה שדוחף את האדם לתנועה, זה סוג של אנרגיה. הוא מתאמץ, רץ, מטפס על הר גבוה ומכניס את עצמו לישיבה לא נוחה של שעות במטוס חנוק, כי הוא מאמין שהמאמץ יוביל אותו לעונג גדול ששווה בשבילו לקום מהכסא.

​

במהלך החיים, כל תנועה שאנו מבצעים, ולו הקטנה ביותר - אפילו תוך כדי שינה כשאדם זז מצד לצד - לועס את האוכל הטעים -  זה כדי להיטיב את שלוותו. כדי לשפר את רווחתו, את איכות חייו. אדם לא זז מילימטר, אם לא ברור לו, שההנאה היא המטרה שבדרך.

​

רק יש בעיה קטנה.

​

לא תמיד התענוג הוא מול העיניים.

​

בעקבות זה קשה מאוד להמריא, ואם הצלחנו להמריא אנו נוחתים לאחר יומיים.

השגרה. ההרגליות. העדריות. הקושי לחשוב קדימה, מחוץ למוסכמות. הקושי לחשוב בכלל.

​

כשהתענוג שבעתיד כבר לא משכנע כבהתחלה, נשארים באותו מקום. התמונה המוחשית של החבר הסובל בבית חולים דועך. הלב כבר מתחיל לאבד את ריגושו. אין ברירה. חייבים לגייס את השכל. כדי שאדם יעשה פעולה בניגוד לטבעו, הוא צריך אמונה בתענוג. הלב כבר לא מספק את האמונה המוחשית, רק השכל יכול להזרים חזרה בלב חיות על ידי חשיפה חוזרת, והרחבת החשיפה למקורות עובדתיות.

מקורות מסוג השחור על גבי לבן.

​

כדי להצליח בזמן שהותנו כאן בעולם, יש לעסוק בלימוד מתמיד של האמת.

ידע, ידע, ועוד ידע.

​

כגודל הבהירות והוודאות שבהווה - בעוצמת התענוג שבעתיד - מתקבלת הרצון לצמוח.

ככל שהבהירות גדולה יותר הרצון חזק יותר. וכשיש רצון, אין דבר העומד בפניו. 

 

הוודאות הוא המפתח. הדרך היחידה להגיע לוודאות מושלמת היא צבירת ידע שחסר, שזה בדיוק ההפך מניחוש וגישוש באפילה והליכה אחר ההמון. אותו ההמון שרוצה חיים מוצלחים. אבל מהם חיים מוצלחים?

​

חיים מוצלחים הם חיים שבהם העונג העתידי הוא הפוקוס, ולא העונג הרגעי. עונג זמני, שיש לו זמן מוגדר של התחלה וסוף, הוא לא חלק מחיים מוצלחים. הוא לא חלק מהחיים בכלל. כי החיים הם לא יעד.

 

כמה זמן אנחנו פה בעולם? החיים הם זמניים, אנו לא כאן לנצח.

נצח זה רק בעולם הבא.

​

​

•••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••

​

  

הפרס הגדול יורד מהמדף.

 

אף תלמידה לא עלתה על התשובה, אבל המורה מגלה לתלמידות שקית מוחבאת בארון הגבוה מלאה בפרסים זהים לכולם.

​

"תלמידות אהובות", אומרת להן הרבנית ברקין, "אתן יודעות מהו המטרה הגדולה ביותר של כל אדם?"

22 עיניים מביטות בה בשקיקה. 

​

"להנות".

​

​

•••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••

​

​

כמה מאיתנו השנה, חווינו מלחמת אחים קרה. לא מלחמת אזרחים, כי כאן בארץ ישראל כולנו משפחה.

וכולנו כאן במשפחה בפחד. על מה הפחד? 

שונה ממה שאנו חושבים.

​

פחד מייצג חוויה שלילית, ואילו הנאה מייצגת חוויה חיובית. הפחד הוא פחד מאיבוד ההנאה. הפחד הוא לא מרפורמה, לא סבירות, לא גיוס, לא ליב"ה, לא תקציבים לישיבות, ולא רכבות בשבת. מתחת לכל זה שוכן פחד ענק ומאיים, של ויתור על עונג מוחשי, למפגש עם ההנאה העתידית, הנצחית. אנחנו לא יודעים, שהתענוג כבר בעולם הזה של חיים של תורה הוא כה גדול.

 

"כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".  [ אור החיים על דברים כ"ו י"א ]

 

כשמגלים את הטוב הזה בסוף החיים, אין גיהינום גדול מזה. אנשים טועים בחשיבה שהגיהינום הוא אש ומים רותחים. כל זה רק משל, מטפורה, כדי להמחיש לנו את עוצמת הגיהינום. כי בפועל, הגיהינום הוא גרוע יותר. מה יכול להיות גרוע יותר מאש ושלהבות?

​

הרב לוי מספר שלפני כמה שבועות היה יהודי מבוגר חולה מאוד. דקות לפני שהוא נפטר הוא מלמל בעצבות: "הכל שטויות". האכזבה על מה שיכלתי להיות ואני לא -

​

הוא הגיהינום הגדול ביותר שיש.

​

סבתא שירה, האחת והיחידה, חזרה בתשובה לפני 60 שנה. בראיון ייחודי, היא התבקשה לציין את הדבר הקשה ביותר שעליה היא נאלצה לוותר, מאמריקה המפנקת לחיי תורה שגרר עליה לארץ. "נאלצתי לוותר? קשה? אני לא זוכרת דבר". כל נסיון להוציא ממנה קושי אחד לא צלח. "לא היה לך מעצבן לחכות שש שעות לאכול גלידה לאחר ארוחה בשרית?" "להיות היחידה בנוף בלבוש?" לוותר על המסעדות האהובות?" לא ולא. סבתא נשארת עיקשת. "אני אוהבת חופש, הנאות, תגליות". היא שיתפה.

​

נו?!

הסקרנות גוברת.

​

-   "אין כיף אמיתי יותר מהתורה והמצוות". 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

זה קשה, זה כרוך במאמץ.

248 מצוות עשה ו365 מצוות לא תעשה. 

​

אבל אם נגדיר את המאמץ מחדש, נגלה עולמות.

שלמה המלך פותח את מגילת קהלת בפסוק:  "הבל הבלים הכל הבל".

איך זה מסתדר אם המטרה שלנו בעולם הוא תענוג? כי הוא מסיים את מגילת קהלת בפסוק:

 

"סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא, כי זה כל האדם".

 



•••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••

​

​

נעילה.  מי שלא דמע עד עכשיו, מרגיש את דמעותיו נופלות על המחזור.

 

"ה' הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים" … שבע פעמים צועקים ומכריזים. נדמה שכל העולם שומע את הצעקה היוצאת מבעד בית הכנסת. בית כנסת מאבן, בית כנסת מקרוון, בית מדרש מפואר, בארץ, או בחו"ל.

"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ... המשפחה המורחבת מתקבצת בכל פינה בארץ, כל אחד בבית כנסת שליד ביתו, לאותם רגעים נעלים. עוד מעט כבר שקיעה. נשמה ועוד נשמה נכנסת לבית הכנסת בפסיעה דוממת, מבקשת להסתופף ולהתעטף בטוב האינסופי. נכדים של סבא שהיה רב גדול באירופה ומרוקו, מוציאים כיפה קטנה וקמוטה מהמגירה אחת לשנה. בשבת הם נוסעים לים, ופחות יודעים את תאריך יום הולדתם היהודי.

 

אבל את שמע ישראל יודעים כולם. 

 

פתאום הנשמה היהודית מרגישה את אותה תחושה של דקות לפני יציאתה, כשהנשמה רואה סרט של כל חייה רץ בפניה, והיא חשה ורואה את האמת מול העיניים. אין לאן לברוח, אין לאן ללכת עם אמת כזו גדולה, בהירה וצחה. זה להיפגש פנים מול פנים עם האני האמיתי שלי, מתחת לטריליוני כיסויים מעולם השקר שבו אנו חיים. חסידים וליטאים. חרדים ודתיים. חילונים ומסורתיים. ימניים ושמאלנים. כל המיתוגים נהפכים בן רגעים ללא רלוונטיים.

 

אין יהודי שפטור מתשובה, מהסוג של שינוי חיים של °180. הציבור הנחשב חרד לה' מרגיש שהוא כבר אחרי התשובה, והוא בסדר. לא נשאר לו הרבה מה לעשות בעולם חוץ מלהמשיך ללכת אחרי העדר. אבל זה בדיוק היצר הרע שמטעה. לכולנו יש יעד של להיות אחד מול רבים, תכונה שיש לנו אותה לכולנו שירשנו ב. D.N.A מאברהם אבינו.

 

התירוץ: "כי ככה זה אצלינו" בעולם האמת לא יהיה תקף לאף אחד. אין דבר כזה. החיים הם בירור, חיפוש, חשיבת מסלול מחדש. אין לאף עדה ומגזר ולא השמור ביותר את כל האמת, כך שחיים ללא מחשבה הם חיים ללא בחירה, וזה לפספס את כל הפואנטה שלנו בעולם. כל יהודי הוא נשמה. ואין נשמה טובה יותר מהשניה. אין נשמה צדיקה יותר מהשניה. וכל הנשמות כולן רוצות את אותו הדבר: הנאה. הנאה מקסימלית. לכל נשמה יש זכות ומחויבות לעבודת חיים של חיתור להנאה הגדולה ביותר.

​

הרב עזריאל טאובר זצ"ל, שביתו הרבנית ייטי נוישטט נפטרה בחטף בערב ראש השנה לפני שבועיים, כותב שההבנה הפשוטה היא שצדיק עדיף על פני בעל תשובה, כי הוא לא חטא. אבל אין זה נכון. בעל תשובה הוא בעל מדרגה גדולה בהרבה מהצדיק. כמו שכתוב: "במקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקין גמורים אינם עומדין" [ גמרא, ברכות, ל"ד, ע"ב ] 

כי הוא בחר בזה.

 

כל יהודי צריך לחזור בתשובה כדי להיחשב בעל תשובה. כל יהודי באשר הוא ללא קשר לסביבה שבו הוא גדל, לטראומות למיניהם שהוא עבר ועובר, וויסות, תחושתי, קשב, ריכוז, דיכאון וחרדות טועמים באותו חלקיק השניה טעימה מהאמת הגדולה של בחירה.

 

בחירה בהנאה. הנאה שלא נגמרת.

בחירה בטוב.

​

​

•••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••

​

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

​

​

​

​

​

​

​

 

​

•••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••

​

​

תקיעה גדולה של השופר נשמע.

 

השופר מחדד את זה לכולנו, צועק בקול גדול את מה שקשה לנו להבין בבלאגן היום יומי. אנו לא גוף, אנו לא יצר, אנו נשמה. נשמה מבקשת. מייחלת. נשמה שרוצה רק הנאה. איזה הוא הנאה אמיתית? הנאה ניצחית. הנאה שלא תלויה בחומר. רק בדקות הללו של נעילת השער, כשהגוף כבר 24 שעות לא טעם אוכל ושתיה, האדם דומה יותר למלאך. הוא פתאום קולט הנאה אחרת. הנאה שמעבר לכלל הנטיעות והמידות והטבעים והאופי. הנאה של לחיות את איך שברא אותי הבורא מבלי לנסות להפוך את עורי, שמחזיר אותנו 4,000 שנה אחורה לדור המבול. למרות האופנה המתפשטת ברחבי העולם שזה מה שיביא הנאה, ההנאה הזו היא לא אמיתית. היא לא הנאה של עמל, של שימוש בכוחות העצומים הטמונים בכל נשמה ונשמה לצלוח כל נסיון, אפילו הנסיון הגדול ביותר של למידה לחיות נכון לצד טבע מולד. חיים בדיסוננס למה שניראה לנו אמת הם לא הנאה אמיתית, לא בעולם הזה - ראו ערך כמות המתאבדים והמאבדים את דעתם - וודאי שלא בבא.

 

לנו ביום כיפור ניתנת ההזדמנות להגיש בקשה של שנה נוספת של חיים, של תוצאות בדיקת דם תקינות, של אחדות בעם. שלא יהיו פיגועים לא בתל אביב, ולא בערב שבת בצומת רמות.

שנה של מנוחת הנפש אמיתית. 

​

הקהל לובש לבן. הפנים חיוורות. הלחיים בהירות מדי.

אכן, אותה תחושת איימים של רגע לפני המוות, רגעים ששום תירוץ לא עומד מנגד האמת - רק בלי המוות.

בלי הצער, בלי הכאב, הפרידה, והפחד מהלא נודע.

 

קשה להתנתק מעוצמת העונג הגדול ביותר שיכול להיות בעולם הזה, תמצית של תמצית למה שמחכה לנו בעולם האמת.

 

הרעב והצמא והדחף לשטוף פנים נמוג. אפשר כבר לעשות הבדלה ולסמן V על הימים הנוראים הדורשים כל כך הרבה, אבל אף אדם לא ממהר לביתו.

 

הימים הנוראים? לא. הם הימים הנפלאים - 

​

כך לימדו אותנו בבית ספר.

​

​

- - -

​

כבר עשרים שנה שלא ראיתי את המנהלת היקרה שלי מבית יעקב אהל חסיה, גיטה וסרצורג. בהרהורים לקראת יום כיפור תשפ"ד, הבנתי כמה שיש לה חלק גדול במי שאני היום.  בשעת כתיבת המאמר לא ידעתי שהיא חולה, והיא נפטרה בדיוק ארבעה שבועות לאחר הכתיבה, בא' חשוון תשפ"ד.

 

שיהיו הדברים לעילוי נשמתה הטהורה של האישה הצדיקה שנפטרה בדמי ימיה, ומסרה נפשה לחינוך בנות ישראל, מרת שרה גיטל וסרצורג בת יהודה זאב פרקל.

 

ת . נ . צ . ב . ה

​