להלן מכתב, שעדינה כתבה לאמא שלה, לאחר תהליך שהיא עשתה בחייה של זיהוי טיפוס 5 ראשי שבה:
לאמא היקרה לי מאוד,
אני כותבת לי כאן מהפינה השקטה שמצאתי בין ערימת הכביסות לילדים.
אני יודעת כמה את דואגת לי, וכמה את מכווצת שפתיים בכל פעם שאני מסרבת לבוא עם המשפחה לשבת, למרות המסכים הכבויים. ברגע שתרצו שהרב יכשיר לכם את המטבח, את יודעת שאנחנו מיד נארוז מזוודות.
לאחרונה, צירפתי לעצמי אוצר של ידע חדש על המדף, שעוד לא היה כמותו. גיליתי את מודל האניאגרם, ולמדתי שיש בי בעיקר את טיפוס 5.
אני חושבת הרבה על כל מילה שאני כותבת כאן. חשוב לי להעביר את הדברים שיוצאים מתוך הראש שלי, אלייך.
כשאני מסתכלת אחורה, על אותם שנים שנאבקתי להיצמד לאמת, אני זוכרת אותך כואבת על הבת שלך שמבלה שעות בספרייה, עם עצמה, ומסרבת ללכת לחגיגות ולמסיבות סוף שנה.
בזמן שכל החבורה השתעממה בשיעור תנ"ך בתיכון, בלעתי כל מילה, והרגשתי שאני חייבת לעצמי עוד.
עברו ימים, והמשכתי לחפש את האוצרות של היהדות. הבנתי ששיעור תנ"ך זה בדיחה, התוכן היהודי הוא אינסופי, במיוחד עם ההשקפה הנכונה ולא המשובשת שיש בתיכון. שאלות שלעולם לא הבנתי, התיישבו לי על השכל. תמיד הרגשתי שזה לא יכול להיות שבאנו לעולם לאכול לעבוד ולישון, חייב להיות כאן תכלית.
לא קל להסתובב בעולם עם רצון עז לצבור ידע כשאין לידי את המפתחות.
לא הבנת למה הלכתי רחוק כל כך, ולא הסתפקתי בחיזוק המסורת שכבר היה לנו בבית. מה הבעיה בכיפור, נירות חנוכה, ולביבות? מה עוד חסר?
היום אני מבינה כמה שה-5 שבי הריץ בי תשוקה עזה להגיע לאמת האמיתית.
אין פיסת מידע שלא קראתי. אתר הדיברות קבל את הכי הרבה כניסות, ממני. ערוץ הידברות כבר חפר לך, ואני מצטערת אמא. הייתי חייבת. נפשי לא ידעה שובע מהידע שלא נגמר. אין הרצאה שלא שמעתי, והכסא בעזרת נשים בבית הכנסת היה המקום ההמוני הכמעט יחיד שהרגשתי בו בבית.
היום, אני לאט לאט מבינה שהרעב שלי לידע הותיר לי מקום קטן לחיבור אלייך אמא, ולשאר המשפחה. בניתי חומות של ניתוק והסתמכתי על עצמי, כשאני מבודדת את עצמי מהחום של בית ילדותי.
אני מתכווצת כאן מהרגשות שעולים לי כשאני נזכרת בימים הללו, ולראשונה אני נותנת להם להציף אותי.
אני יודעת שאם רק היתה לי מנטורית, היית הרבה יותר רגועה אמא.
במקום לחפש תמיכה ואהבה מאנשים גדולים וטובים, נכנסתי "למקלט שלי" כפי שאהבת לכנות את זה, בשביל להתעמק ולהתבונן ולצבור אנרגיה כה חיונית לי.
אף פעם לא התנדבתי ללוות את הרבנית של המדרשה בחזרה לבית, ולעולם לא עזרתי לה בבישולים במטבח כמו רבות. פחדתי לתת לעולם, מפחד שיתנו לי בתמורה. היום אני מבינה שלא טוב לחיות באי בודד, גם אם אני מאוד רוצה.
אף פעם לא הפריע לי להיות עם עצמי, לא ידעתי שיש לתחושת שייכות וקהילתיות השפעה רבה מכל הכיוונים.
היום, אני מנסה לשייך את עצמי לקהילה הפורחת כאן.
המרדף שלי להבין כל דבר עד הסוף הביא אותה להימנע מלהתחבר לחברת שומרי מצוות עד שארגיש שצברתי מספיק ידע. דחיתי ודחיתי הזדמנויות למיזוג איתם, והיום אני לבד.
לא סתם את כועסת עלי אמא. השאיפה הכי גדולה של כל אם זה לראות את ביתה מאושרת. אני מאושרת מאוד, אבל חייבת להגיד שלגדל ילדים בסביבה שלי בלי דיבור עם שכנה או חברה קרובה זה לא קל.
רק עכשיו אני מבינה את כל התרעומת שלך עלי. ברור לי שזה לא זה שחזרתי בתשובה שהכאיב לך. לא שהחלפתי את השם שלי לעדינה מעדי, ולא שוויתרתי על תואר ראשון ושני.
ההתעקשות שלי לחיות לעצמי - היה הזעקה השקטה שלך אמא, לאורך השנים.
מהיום והלאה, אני אוזרת אומץ להיפתח, ולומדת לחלוק את המחשבות שלי עם אחרים.
הגיע הזמן לצאת מהריבוע שלי ולגלות את היופי של הביחד.
אני מאמינה שאני בדרך לחיים שלמים יותר, בהירים יותר.
היום, אני עומדת על המפתן, לקראת מסע חיים נוסף.
הפעם זה יהיה מסע של חיבור לסובבים, והתרחבות רגשית.
הצאצאים הרבים שיום אחד ישתלשלו ממני, כשולם מקיימים את רצון הבורא בבריאות ובשמחה, ייזקף לזכותך אמא.
משאב הכוחות הגדול ביותר עבורי -
לדורי דורות.
באהבה,
עדי