להלן מכתב, שריקי כתבה לאמא שלה, לאחר תהליך שהיא עשתה בחייה של זיהוי טיפוס 1 ראשי שבה:
אני כאילו לא מתואמת עם איך שה' ברא את העולם מלכתחילה! מסקנות, קבלה לעתיד, כן, אבל לא הרס עצמי שגונב ממני את כל שלוות הנפש.
אני לא מתפטרת מה-1, כי יש בו כל כך הרבה טוב. אלא, מעכשיו והלאה אני בוחרת לשחרר את האחיזה שלי בו, ומאפשרת להיבטים אחרים בעולם שלי לבוא לידי ביטוי. אני רוצה לאמץ את היצירתיות שבי, האינטואיציה שלי, והיכולת לחוות את העולם בסקרנות ובספונטניות.
המסע לקבלת עצמי לא יהיה קל.
זה ידרוש ממני הרבה חמלה ונכונות להפריך את הדפוסים שטמנתי בתוכי כל כך עמוק.
אבל אני מחויבת לדרך הזו, בשבילך אמא. מגיע לך לראות את הבת שלך סוף סוף שואפת לטוב ביותר שיש, מתוך הבנה שאני כבר מספיק - בדיוק כמו שאני.
סוף סוף, לראשונה בחיי, אני מוכנה להשמיע לי שוב את הקול שלך בראש עם המשפט שאמרת לי איספור פעמים: "הכי טוב שאני יכולה לעשות, הוא הטוב ביותר שיכול להיות".
אני לומדת לסלוח לעצמי.
לסלוח, זה אומר להפסיק לכעוס על עצמי והעולם.
להפסיק לכעוס, לא אומר שמה שלא בסדר נהיה בסדר. היצר הרע מנסה להוביל אותי למקום שכאילו אם ארפא מעט מהכעס ושנאה עצמית, הערכים שלי יעלמו, מה שודאי, לא נכון, ולא יכול להיות נכון, לבת שגדלה תחת המודל לחיקוי הגדול ביותר שזכיתי לו בעולם לתיקון המידות - -
את, אמא.
באהבה, ריקי
לאמא היקרה,
דבר ראשון, אני חייבת להודות, שרציתי לכתוב לך את המכתב הזה כבר די הרבה זמן. לאחר הרהור עם עצמי, הגעתי להבנה משמעותית כל כך בחיים שלי, שאני חייבת לשתף אותך, אמא.
לאורך כל חיי, הרגשתי שאני נמצאת במלחמה תמידית מול העולם. העולם הלא מושלם הזה.
למרות כל המתנות האינסופיות שהבאת לי לחיים, לא פסקתי מלבקר את החינוך שקיבלתי, שלדעתי לא היה מספיק עקבי בעיני. כשחברות שלי התלוננו שאמא שלהם לא מרשה להם לצאת מאוחר, אני התלוננתי, שלאמא שלי לא אכפת, וזה הכעיס אותי נורא. הדחקתי את האהבה האימהית שלך והאמון הבלעדי הצידה, כשאני משתמשת בחלק השלילי שבטיפוס 1 להפיל את התסכול הפנימי שלי על ההורים שלי.
כל הזמן הרצאתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע, כמה שחינוך מוקפד - זה הדרך, וכמה נורא הוא חוסר עקביות וגמישות יתר. הלחיים שלי מסמיקות עכשיו כשאני חושבת עלייך, אמא, עומדת שעות עם סינר במטבח, מכינה לי אוכל חם וטעים, מחכה לקבל אותי עם חיוך לבבי ואוהב, כשאני עסוקה בהמצאת עקרונות מהותיים כשאני מתעלמת מכל הטוב שהרעפת.
לא יכלת לראות את זה עלי, אמא, וטוב שכך.
האמנתי כל כך בשקר הזה, עד שזה נהיה חלק בלתי נפרד ממני. היום אני מבינה, שזה היצר הרע שרצה לשלוט בכל היבט בחיי, ולשמור על תחושת צדקנות בלתי מעורערת.
לפעמים הוא שירת אותי מצוין. החשיבה 'השחור לבן' שלי הביאה אותי לשפוט מצבים מורכבים על ידי קריטריון אחד. אבל העולם הוא מורכב. לשקר זה אסור. אבל יש מצבים, ששינוי מהאמת מביא שלום. כמה פחדתי לעשות משהו שלא נכון, שהסכמתי לוותר על כיבוד הורים בשביל זה, עד כמה שזה מזעזע.
עכשיו אני מבינה שהלחימה בעד מה שנכון היה לא נכון מיסודו, כשזה גבל באיבוד ההכרת הטוב כלפי מי שהביא אותי לעולם. כמה התחננת אלי אמא, שאהיה שמחה. שאשחרר. הדרכת אותי לפני כל אירוע להתעכב שתי דקות לפני הכניסה, ולקחת נשימה חזקה, ולנשוף החוצה. זוכרת? אפילו תירגלת איתי את זה, ולצערי, בתוך הלב זלזלתי.
עצרתי את עצמי מלחוות שמחה וחופש אמיתי כי בעיניי שום דבר לא היה מספיק טוב.
השאיפה לשלמות הפך למרוץ בלתי נגמר, והותיר אותי מותשת. לא הצלחתי להנות משום דבר באמת, כי תמיד מצאתי משהו שלא כמו שצריך.
שנים התעסקתי במה שצריך ואיך שצריך בדיוק כמו שצריך. אבל הרגשתי שאני לא עומדת בציפיות האלה.
כמה חיכיתי לזכות לאישור ואימות ממך אמא. הוצאתי את כל העצבים שלי על העולם לעובדה, שבעיני, לא מספיק הכרת בי. אבל זה שקר. היה לי אהבה והכרה, מעצם זה שאת אמא שלי. רק עכשיו אני זוכרת את המבט בעיניים שלך שהראה לי כמה שאני כל עולמך, והאמון הבלתי פוסק שלך שיום יבוא ואלמד להרפות מהרדיפה הזו.
עכשיו שאני חושבת על זה, עצם זה שאני היום מנהלת של מוסד תורני גדול הוא בזכות האחריות שהשארת לי, אמא, בתור ילדה קטנה. סמכת עלי. לא ידעתי שזה יביא אותי למקום החשוב שאני נמצאת בו היום.
לא אשכח את זה, כשדודה אתי הביאה לנו תמונה גדולה לקיר בסלון כשהיא חזרה משליחות בחו"ל. זה היה תמונת נוף מרשימה, של הרים, עננים, שמים, ובתים עם גגות אדומים. כשאבא קבע את התמונה לקיר היה טעות בחישוב וזה נתלה באופן לא סימטרי - יותר מדי צמוד לחלון הגדול. זה ממש הפריע לי. הציק לי בעיניים. רציתי לבקש מאבא שיעשה חור חדש ויזיז את התמונה, אבל את, עם הרוגע האינסופי שלך, לא הסכמת, כשאמרת לי שגם ככה, זה טוב. לא הבנתי. התעצבנתי. לא רציתי לעשות משהו מאחורי הגב, ולחבל בקיר ולתקן את זה בעצמי, למרות שהחור החדש במילא היה אמור להיות מוסתר.
היום אני מבינה, שהעברת לי מסר גדול מאוד לחיים. לימדת אותי אמא, לקבל את היופי שבחוסר השלימות. מאז ומתמיד חיפשתי דרכים להפוך להיות גרסא טובה יותר של עצמי. היום אני מבינה שיש הבדל גדול בין יסורי מצפון, להירהורי עבירה. מצפון מחליש ומייאש, והרהור עבירה הוא הזדמנות לעתיד טוב יותר.
אני מבינה שהמבקר הפנימי שלי לא נמצא סתם שם. בזכות זה אני מגיעה למקומות מאוד טובים בחיים. מעכשיו אדאג שהוא ישפוט אותי בנקודת זמן אמיתית, לא אחרי מעשה. כל הזמן התהלכתי עם מחשבה של, "לא הייתי צריכה". ואם הייתי פונה ימינה? רק הקב"ה יודע מה היה מחכה לי.